פתח דבר  

באתר זה אעשה מאמצים לשבץ יצירות ספרותיות שלי שהתפרסמו באתרים אינטרנטיים שונים, במטרה למצוא סוף סוף בית אחד למאות השירים, למאות המאמרים והסיפורים "המתרוצצים" להם בענני העולם הוירטואלי.

מאחר והנקודות הארכימדיות נמצאות בקצות אצבעותי ומשם אני מבקש לשתף את הקורא, אני מציע לכל מי שיעיין ביצירות הללו, להכיר תחילה את המצע להתפרצות לַבַּת-הַיְּצִירָה ולבחון את רישומה על פני מורדות ההר שהתעצב תחת שמי. סביר להניח שחשובה תרומתם של הורי ובני משפחתי כמי שנטלתי מהם תמונות ראשונות להניח במעין אלבום זה ואף הטמנתי כאן שירים הנושאים את סיפורם.

כאנתרופולוג חברתי, אשר עסק ביישום תיאוריות בשדה המסחר והכלכלה, בפוליטיקה ובמוסדות חברתיים שונים, נקודת המבט שלי הייתה קונטקסטואלית: הזמן והמקום המייצרים את התמונה ואת התובנה, אך למדתי במשך השנים שתובנות עשויות להתערער, ללבוש ולפשוט משמעויות שונות ושוב בשם הקונטקסטואליות. "האני המשתנה" הופך להיות לגורם המשפיע על התובנה ולא רק שכונת המגורים של התמונה הנצפית על ידי. בכך אני מודה שלעולם לא תהא מציאות אחת והחשיבה ההכרתית לעולם לא תהא תורה, אלא כלי מרתק להתפתחות האדם.

את הילדות שלי בטבריה התחלתי כחובש כיפה, מתפלל בבית הכנסת של שמעון בן שאנן, תוך שכל בני המשפחה נשארו חילונים. מגיל שש ועד שש עשרה חבשתי כיפה ושמרתי מצוות, כמו שילד שומר בתמימות חסרת דאגה. את הכיפה הסרתי ביום שצריך הייתי לחלוף בשבת על כבל הערוב (תחום שבת) בין חדרה לקיסריה. באותו מעמד הבנתי שאם אני עובר את תחום השבת אינני יכול לעשות זאת עם כיפה ולכן הסרתי כיפה והיא בתא הכפפות שלי, או במגירת הכובעים, או בכל מקום "ידוע" שאוכל לשלוף כש"אצטרך".

בשנת 2016 התוודעתי לאילן הרן המלמד שיעורים בחשיבה הכרתית. אילן היה תלמידה הישיר של ימימה אביטל זצ"ל, שהלכה לעולמה בשנת 1999.

שוב הקונטקסטואליות בערה בי. מי זאת ימימה? ממי הושפעה? היכן פעלה? כיצד התקבצו סביבה תלמידים וחסידים רבים? מה יש במילים? מה השאירה בכתובים? כך שמצאתי עצמי יושב ימים כלילות קורא טקסטים שמעולם לא חשבתי שאקרא, צופה בסרטוני וידאו בבית, ברכב, בהמתנה לתור בקופת חולים, בהליכות היומיומיות שלי ועוד.

בד בבד עם החיפוש ברשת התחלתי לקחת שיעורי תורה בימי ראשון, שיעורי גמרא ביום שלישי ושיעור בחשיבה הכרתית ביום רביעי. אט אט התחוורה לי ידיעה שמתרחשים חיצוניים הקשורים בעם ישראל, שוב מהפכים את מעיי, גורמים לי להזיע, להשתוקק, להתענג, לחוש במתיקות של הכתוב מעבר לסתם הבנה. מתיקות הכתוב היא חווייה עזה מאד שעה שנקשרת לאמירה הימימאית פסקה ממסכת סנהדרין, או מפסוק של נביא זה או אחר, מסוד הטמון בספר הזוהר, ברזיאל המלאך, בספרים שהותירו לנו הגר"א, החפץ חיים.. וככל שהרחבתי את הקונטקסט, כך הלכה והשתפרה אצלי התובנה לגבי השורות הסתומות של ימימה. ניתן לסכם במילה אחת – התעוררתי.

את "הבנת הלימוד" בשיעוריו של אילן הרן העברתי גם לשיעוריו של הרב טוביה שבבית מדרשו קבעתי לי מושב.

באתר זה אביא עתים מאמרים פרי עטי ה"מתכתבים" עם ימימה, עם שפינוזה ועם ענקים אחרים שהפכו להיות חלק ממאגר הידע המשרת את אותה מתיקות.

ומכל רוח בי קצרתי סופה

 אִם שָׁמַיִם נוֹפְלִים עָלַי 

אִם שָׁמַיִם נוֹפְלִים (מְצַטֵּט אֶת תְּחוּשָׁתֵּךְ) וְאַתְּ בַּדֶּרֶךְ, הַרְחִיבִי אֶת הַקּוֹנְטֶקְסְט, סַפְּרִי אִם יוֹם גָּשׁוּם הָיָה אִם הַדֶּרֶךְ הַבּוֹצִית תָּבְעָה אֶת כֶּשֶׁל הַמַּסָּע הַאִם צָעַדְתְ לְבַדֵּךְ אוּלַי לֹא חַשְׁת דָּבָר ַסִּימָנִים (כָּךְ כָּתַבְתְ) הָיוּ גְּלוּיִים כִּרְמָזִים שֶׁהֻטְמְנוּ לְצֹרֶךְ הַמִּשְׂחָק בִּלְבַדסַפְּרִי הַאִם הָיָה בִּכְלָל כִּוּוּן לַדֶּרֶךְ וְעַד כַּמָּה הָיִית קְרוֹבָה אֶל הַשָּׁמַיִם. אֲנִי בְּדֶרֶךְ כְּלָל מַעֲדִיף לְהִתְחַפֵּר בִּמְחִילוֹת  בְּמִנְּהָרוֹת בָּהֶן אַבְרִיח סוֹדוֹת כְּמוּסִים הַרְחֵק מֵאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ מִשְּׁאוֹן גַּלִּים מִשּׁוֹשַׁנִּים צְחוֹרוֹת וְכֹל גָּוֶן שׁוֹבֶה מֵסִיחַ. בְּדֶרֶךְ כְּלָל שָׁפוּף אוּלַי עַל הַבִּרְכַּיִם  מַעֲדִיף תַּרְמִיל צְבָאִי קָטָן  (שָׁנִים כְּבָר לֹא נִפְּקוּ כָּזֶה) נִשְׁמַר אֶצְלִי הֵיטֵב וְאַבְזָמַיו נְחֹשֶׁת טוֹב לִי לַמַּסָּע בֵּין מַה שֶׁהִשְׁתַּכַּח וּבֵין מַה שֶׁלֹּא אֶזְכֶּה יוֹתֵר לִרְאוֹת כֹּל הַיַּמִּים קָמִים וְנוֹפְלִים בִּי וַאֲנִי זָקוּף.    

                 י.ח. רוזמן  18.07.2017

מלאכה מס' 60 -  א' שבט תשע"ח

מתוך חלק כתוב שהותירה ימימה אביטל בידי תלמידיה (אילן הרן) בחרתי את המשפט העוסק בהשגת מדרגה בעלת התארים הר"מ וניסיתי להטיל עליו אלומה מתוך מקצת הידע שרכשתי ומקצת החוויות בשנתיים האחרונות העוסקות בהגעה אל אותה מדרגה.

המשפט שנבחר מתוך החלקיק: (חלקיק עשוי להיות משפט, פיסקה, או רעיון). המשפט נכתב במקור ללא פיסוק וקשה לקריאה בפני הדיוטות. לאחר שאציג את המשפט אכתוב אותו שנית כאשר הוא "מפורק" לחלקיו:  

  "המדרגה הזו מאפשרת איזון מתחיל שממנו כבר יש שמחה את החופש שכל כך רוצים אותו להגיע אליו להיות אדם חופשי"

להלן פירוק המשפט: 

   "המדרגה הזו מאפשרת:

א. איזון מתחיל שממנו כבר יש שמחה/דיוק

 ב. את החופש

       1. שכל כך רוצים אותו.

       2.להגיע אליו,

        3.להיות אדם חופשי".

תובנה ראשונית של המשפט:

את החופש אני מבין בשלוש הלטיפונדיות[1] שלו: חופש המחשבה, חופש הבחירה, חופש המעשה. עתים אני חושב שאני חופשי לחלוטין במחשבתי, אך מסתבר שאני מכלכל במחשבה גם את הסטיות שלי, את השריטות, את העומסים, את הידע הנכון והשגוי. וכל זה מבלי לגלות את מחשבותיי

בלטיפונדיה השניה אני עלול לשגות ולחשוב שבידי הבחירה להוציא לפועל את מחשבותי. גם כאן אני נתקל במעקשים תרבותיים, מעקשים חברתיים, בני משפחה, אהוביי, שמי הטוב, מסלולי המוביליות ועוד.בפומבי.

בלטיפונדיה השלישית כבר ברור לי שאינני חופשי "לעשות", "לפעול" ועלי להתחשב באין ספור אלמנטים הקשורים בי, באחר ובמה שלא אני ולא האחר.

אם כך,

עלי לחפש את אותה מדרגה באמצעות הכלים שבידי: (וכבר אני מרמז על כלים שונים הקשורים בממדי-הנפש שלי: על דרגתם ומיומנותם בחיפוש אחר תשובות) 

ההתרחשות:

בשיעור האחרון בבית הכנסת קרא רב טוביה את החלק הראשון של מאמר מתוך ליקוטי שיחות העוסק בפרשת בוא. ולאחר מכן הותיר בידי את מלאכת הקריאה של תשעת החלקים הנוספים

מן הרגע הראשון אני אחזתי בגירסה האומרת שהכבדת לב פרעה באה על מנת לרכך עם קשה עורף המעדיף את העבדות על פני היציאה לחירות.  למען תדע כי אני השם, בעבור תדע וגו

בשלב מסויים אפילו הצעתי חידוש מעניין, אך נתקלתי בהתנגדות חמורה של אחד התלמידים, עבדקן ירא שמים, בעל חיוך מקסים, שדרך כלל היה מעודד אותי ומשמש לי משענת, אך הפעם הייתה התנגדותו כה עזה, עד כי גרמה לי להשתתק, להרהר, לאבד את הבטחון העצמי, להלך בזהירות בין השורות, לנסות לדייק, אך במקום דיוק רבו המעקשים והמילים הקשות והקיצורים, הארמית, מראי המקום

חשתי כי פלשתי למרחבים אחרים, ללטיפונדיות של ידע, אמונה ויצירה שאינני בקיא בהן, במידה מסויימת כאילו היה בכך לאותת לי ש"גאיתי" מתוך חוסר צניעות, עודף יצירתיות, מתוך "מי שמני"? אינני בן חורין לפרש ולהסביר, חסר לי קילומטראז' בנהיגה אל תוך מרחבי הנפש שלי, חשתי בזיעה ההולכת ומבצבצת על מצחי, חשתי בתחושת אי-הנעימות שהתפשטה על פניו של אותו תלמיד חכם

מה קרה

באותו ערב חזרתי הביתה מדוכדך, חשתי שלא הייתי מדוייק ולא שמח (דרך כלל אני שמח ביציאה מכל שיעור גם אם למדתי וגם אם לימדתי). לימוד משמעותו תנועה/זרימה. חשתי שהדרך מלאה חתחתיםנזכרתי בשיעורי הבית. זכרתי שהמשפט הראשון כלל "מצח" וזכרתי הערה של המורה אודות עזות מצח. הרגשתי שהייתה בי עזות פנים, עזות מצח לפרש, להסביר, להורות, כאשר אתי יושבים תלמידים בעלי זקנים ארוכים ולבנים שפרשת בוא נכתשה על ידם במשך שנים ובא אני הינוקא (אמנם קשיש, אך דל באמונה וידע) ומייצר "אמת" שונה

ליצירת "אמת שונה" בתורה יש שם: "מגלה פנים בתורה"יצירה זו אינה חידוש תורני, אלא רעיון זר למסורת, לאמונה ולידע התורני. אי דיוק המחטיא את הלטיפונדיות/המרחבים הפתוחים בפני המאמינים

למגלה פנים בתורה "אין חלק בעולם הבא" (זאת האמונה), או בלשון הזוהר הקדוש  שכל אלו עזי מצח, שאין להם בושה, אין להם חלק בעולם הזה ובעולם הבא

באותו רגע הבנתי את המושג ראשון אינו ראשון ואחרון אינו אחרון, משל אני אוחז באמונה באקראיות ונותן דרור לדרך בה אלך, אפסע, אתקדם. חיזוק האמונה קשור בדבקות. אני דבק במחשבותי, דבק בבחירותי ודבק במעשי. נכון לכרגע, אינני דבק במחשבותי, אינני בוחר את הדרך הנכונה להגשמת המחשבות ואינני פועל כדי ליישם את בחירותי החלקיות. אינני חוזר בתשובה, מה תגיד אשתי, מה יגידו ילדי ונכדי, מה תגיד הסביבה, אין לי בית כנסת, אינני יודע להתפלל, אחליף את חברי, לא אכתוב בשבת, לא אדליק אש, לא אסע... כמה איסורים יחולו עלי, עד כי אני מרגיש שאם אאבד חופש אחד לא אוכל להשיגו במרחבי הפעולה האחרים שאבחר

בשלב הזה אני מודע יותר לצומת בו אני נמצא

כל מסע מתחיל בצעד אחד" (אבל....)

"קל יותר לפתוח מרחב רוחני מאשר לקיים אותו"

כל אלו תחת המבנה ההכרתי של מחשבה דיבור מעשה